רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב
(א) כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין.
(ב) אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.
(ג) ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר (בראשית ט): "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך", זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח; "את דמכם לנפשותיכם אדרוש", זה ההורג עצמו, "מיד כל חיה אדרשנו" זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, "מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.
(ד) וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
(ה) הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.
- כאשר כפתתי אחר בפני אריה> גז״ד המוות ינתן ע״י ה׳ אך הכינוי שלי יהיה ״רוצחת״, שכן יש לדעת באיזה בי״ד יש לדון (שלום או מחוזי), וכן העונש החברתי הוא רב.
- מתאבד הוא רוצח, שופך דמי עצמו. מכיוון שהוא כבר מת אי אפשר להביא אותו בפני בי״ד.
- המלך יכול לקבל החלטה ולהטיל על ה״רוצח״ עונש חברתי> נידוי/ כלא/ מוות.
- עם זאת, לא חייבים להגיע עד עונש המוות אלא ניתן להעניש עונשים כבדים מאוד> מאסר עולם, תוך הטלת עונש הרתעתי, הקש״ס הסיבתי בין המעשה לעונש הוא חשוב ולכן מאסר עולם הוא ארוך קשה יותר לנשוא מאשר עונש מוות שהוא קצר וחד פעמי.
6א׳ ואמר רבא: זרק צרור [=אבן] בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב. ותנא תונא [=וכך גם שנינו בברייתא:] כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו – במזיד נהרגין [=נהרגים, חייבים גזר דין מוות] בשוגג גולין [=גולים לאחד מערי המקלט].
6א׳1 ’בשוגג גולין' פשיטא! [=הדבר מובן מאליו, שהרי ההבדל בין גזרת דן מוות לעונש גלות תלוי רק במצב הנפשי: זדון או שגגה, ומדוע הברייתא טורחת כאן לומר זאת לנו?] במזיד נהרגין איצטריך ליה מהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרה קא משמע לן [=דין זה שבמזיד הרוצח נענש במיתה נדרש ('נצרך') כאן, שמא תאמר שהתראה במקרה זה היא התראה מסופקת ואינה (עומדת בדרישות של התראה – באה הברייתא ללמדנו שאכן התראה תקיפה היא].
6א׳2 תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו [=שנה (למד) רב תחליפא הארצישראלי לפני רבי אבהו (היו מומחים שידעו את המאטריה התנאית בעל פה, והיו משננים אותה בפני הרב שהיה מסביר ומנתח אותו בפני התלמידים; כזה היה רב תחליפא הנ"ל)]: 'כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו תוך ארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות חייב'. אמר ליה רבינא לרב אשי היכי דמי [=אמר לו רבינא לרב אשי (שני עורכי התלמוד הבבלי) – במה מדובר כאן?] אי דקא ניחא ליה אפילו פורתא נמי [=אם נוח לו, לזורק, בכך (שהכדור ינוח בטווח קצר מארבע אמות (אמה היא מידת אורך, כזרוע עד המרפק) – הרי שאז יתחייב ברצח גם בפחות מארבע אמות!] אי דלא ניחא ליה אפילו טובא נמי לא [=ואם הכדור לא הלך לאן שרצה לזרוק אותו, אזי גם במרחק גדול יותר מארבע אמות לא יתחייב!] אמר ליה סתם משחקין בכדור כמה דאזלי מיניה מינח ניחא ליה [=השיב לו: במקרה סתמי (ז"א 'בדרך כלל') משחקים בכדור מעוניינים שהכדור יגיע כמה שיותר רחוק; רש"י מתאר את המשחק האמור כך: רגילין תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה, ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא שזרק בכותל].
12. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג
(יב) הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתת בית דין, שמכחו היא באה, וכן אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו בתוך ארבע אמות פטורין חוץ לארבע אמות אפילו לסוף מאה אמה חייבין, והוא שיש בה כדי להמית כמו שביארנו.
כדור יכול לסמל כדור בייסבול שנזרק בצורה אנכית עלול להיתקל בקיר ולחזור בריבאונד באותה זווית בה נזרק, ולכן עלול להרוג. גם במקרה כזה, המוות שנגרם הוא בידי הזורק הראשון- האנרגיה בזריקת הריבאונד נשמרת ולכן מדובר באותה פעולה, ועל כן הזורק אשם.
עם זאת יש לבחון גם את היסוד הנפשי>
- במזיד= חייב.
- בשוגג= הגליה.
8. ואמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא מאי טעמא משום דכחו הוא [=מה הנימוק, משום שזהו 'כוחו' (פעולה ישירה ולא גרימה עקיפה)?] אי כחו תיזיל לעיל <סנהדרין עח, ע"א> ואי לאו כחו הוא תיזיל לתחת [=אם זהו כוחו, שימשיך כלפי מעלה! ואם לא כוחו אזי שירד ישירות למטה!] אלא כח כחוש הוא.
רב פפא: כח ראשון, כח שני, כח כחוש.
# כאשר הכדור נזרק למעלה ולאחר מכן הוא נפל למטה, הרי שהאנרגיה של הנפילה מטה נגרמה בעקבות הזריקה למעלה> אותה פעולה ראשונית, ולכן כאשר הכדור פגע והרג, הרי שהזורק אשם.
# כאשר הכדור נזרק למעלה אך מהנפילה זז לצדדים, הכדור לא חזר בדיוק לאותה נקודה, הרי שעדין אשם.
הרב פאפא- זריקת חפץ חזקה כלפי מעלה, יכולה לגרום לחפץ להמשיך מעלה עד אינסוף, אך כאשר החפץ התעייף הוא נפל לארץ בחזרה, ולכן הכוח הוא ״כחוש״ (המקור נכתב לפני פרסום כוח הכבידה של ניוטון).
לפי הרב פאפא:
- כוח ראשוני חזק> גורם לריבאונד ולפגיעה= חייב.
- כוח משני חלש, ״כחוש״> לאחר זריקה נפל מטה, זז לצדדים ופגע> חייב.
צריך לבחון את הביטוי המוחשי של הכוח שהזורק השקיע בזריקה, מכיוון שכאשר חפץ נפל משמיים לא רואים את השקעת הזורק בזריקתו מעלה, אך גם זריקת חפץ מבניין גבוה עלולה לגרום לאותה תוצאה.
גם הרמב״ם מסביר זאת:
12. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג
(יג) זרק אבן למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב. הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו.
סיכום:
כוח הכבידה, נפילת החפץ היא הפעולה המנתקת אשר הובילה לתוצאת גרימת המוות ולכן הזורק פטור מגזר דין מוות. הפעולה הישירה הראשונה היא פעולה הזריקה מעלה ולכן השינוי בכיוון הוא פעולה חדשה מנתקת. לכן יש להבחין בין זריקה אנכית לאפקית:
- זריקה אפקית- היא פעולה ישירה וכיוון הזריקה הוא אותו כיוון, ולפי רבא הזורק חייב בגזר דין מוות.
- זריקה אנכית כלפי מעלה- יש פעולה מנתקת ולפי הרב פאפא הזורק אשם אך לא חייב בגזר דין מוות.
7. אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב [=מי שכפת את חבירו, ופתח עליו סכר של מים – אלו הם (ז"א כאילו הרג אותו ב-)חציו וחייב], הני מילי [=אבל זאת דווקא] בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא [=גרימה בלבד, פעולה עקיפה].
# גרמא בעלמא- מונח טכני, גרימה עקיפה.
כאשר אדם כפת את חברו ליד סכר והוא פתח את הסכר> חייב.
הרב פפא מסייג את הכוחות לכוח ראשון ושני, גרימה עקיפה וגרימה ישירה>
- הנחשול הראשון של המיים הקרובים ביותר לסכר הם היחידים שבגינם יהיה חייב בגזר דין מוות, שכן מדובר בגרימה ישירה.
- הנחשול השני הוא גרימת מוות בעקיפין ולכן פטור מגזר דין מוות.
